התחזקות הפלטפורמות החברתיות השונות, כגון: פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, בשנים האחרונות, הביאה לכך שחלק גדול מהשיח היומיומי מתבצע במרחב הווירטואלי. לפתע כל אדם יכול לפרסם את הגיגי לבו והם עשויים להיחשף לעיניהם של מאות, אלפים ולעתים אף יותר. תופעה שנפוצה מאוד ברשתות אלו היא תופעת השיימינג, בה חושפים לעיני כל את מעשיו של אדם מסוים. לעתים קרובות המציאות שמצייר כותב מסוים רחוקה מן האמת ובמקרים כאלו המענה המשפטי הינו תביעה על לשון הרע. על מה ניתן להגיש תביעת לשון הרע? מהו הפיצוי לו זכאי הנפגע? ומה על אדם שנפגע מהוצאת דיבה לעשות?
חוק איסור לשון הרע עוסק בהגנת כבודו של אדם ושמו הטוב ואוסר על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע עשוי להוות עוולה אזרחית בנזיקין ובמקביל עלול להגיע לכדי עבירה פלילית.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965(להלן: החוק) קובע שלשון הרע היא דבר שפרסומו עשוי להשפיל אדם, יחיד או חברה, או להופכו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.
בצד העבירה והעוולה נקבעו גם הגנות שהעיקריות בהן הן הגנת אמת בפרסום, 'אמת דיברתי', האמורה בסע' 14 לחוק והגנת תום הלב, האמורה בסע' 15-16 לחוק. הגנת אמת דיברתי שכיחה מאוד בתביעות לשון הרע וחשוב לציין כי לא רק שעל הפרטים שפורסמו להיות נכונים, אלא שאמור להיות עניין ציבורי בפרסום. כלומר, לא כל דבר שהוא אמת – מותר לפרסום, כאשר יש להתחשב בפרטיות.
לפי סע' 7 לחוק ניתן לתבוע על פרסום לשון הרע מכוח פקודת הנזיקין וסע' 7א' קובע פיצוי בסך של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. סעיף 7א(ג) מוסיף וקובע כי אם התובע יוכיח שהמפרסם עשה זאת בכוונה לפגוע, ייתכן והוא יזכה בפיצויים כפולים ללא הוכחת נזק בסך של עד 100,000 ש"ח.
תביעות לשון הרע עלולות להפוך למסובכות לתביעה משום שלעתים לא ברור האם מדובר בהבעת דעה לגיטימית או שמא בהכפשה אסורה, יש להביא ראיה לכך שהוצאת הדיבה נאמרה/נכתבה, לעתים האדם שלו הוציאו את השם הרע כבר מחזיק בשם רע, כאשר דברים נאמרים בלשון הגזמה(puffery), באופן בו, לטענת המפרסם, האדם הסביר אמור להבין שזו לשון הגזמה(כגון: בסאטירה) ומשום שבתביעה נזיקית יש להוכיח נזק, דבר שאינו תמיד פשוט.
ההתנהלות ברשת אינה שקולה ומדודה כמו בערוצי התקשורת הממוסדים או בשאר כלי התקשורת המסורתית וידם של הגולשים קלה יותר על ההדק. מצב זה מביא לכך שתביעות רבות בגין לשון הרע מוגשות על פרסומים בפייסבוק וברשתות האחרות.
טענת 'אמת דיברתי' תעמוד לנתבע רק כאשר התוכן שפרסם מדויק עובדתית וכן תוך שהוא שומר על שפה נקייה ועניינית. ניתן לראות לדוג' את פסיקתו של ביהמ"ש השלום בנצרת בחודש דצמבר האחרון, בה נקבע כי אשה שפרסמה פוסט ביקורתי על פיצרייה – עליה לפצות את הבעלים על סך של 18,000 ש"ח. מדוע?
הלקוחה טענה לתום לב ולאמת בפרסום, אך טענותיה נדחו מכיוון שנראה היה כי מטרתה להכפיש את המסעדה ולפגוע בה ותו לא. היא לא דייקה בעובדות ואף הוסיפה את המילים 'איכס' ו'בעעע' לפוסט שהעלתה, מה שלדעת השופט הוכיח את מטרתה, פגיעה בפרנסת התובע ולכן פסק כי עליה לשלם פיצויים.
מה על אדם שפורסם כנגדו מידע מכפיש או על אדם שהואשם בפרסום שכזה – לעשות?
ניתן לראות בנקל כי לשון הרע הוא עניין רגיש בכלל ורגיש עוד יותר ברשתות החברתיות בפרט. מחד, ישנו עקרון של חופש הביטוי ומאידך, ישנה הזכות לשם טוב, ערכים בסיסיים מאוד. בשונה מתחום הפרסום הצרכני, בה מאפשר החוק פרסום 'מוגזם' שאינו מדויק בגבולות הסביר, בענייני לשון הרע המשפט רגיש הרבה יותר לדיוק בפרטים ולאמת בפרסום.
אם כן, כאשר אתם ניצבים בפני תביעת לשון הרע, ולא משנה מאיזה צד של המתרס, עליכם להיעזר בעו"ד המתמחה בדין האזרחי בכלל ובתביעות לשון הרע בפרט, על מנת שיסייע לכם לקבל את הפיצוי המירבי המגיע לכם.